כשעמדתי בתור לקופה לנסות לתפוס מושב ברגע האחרון, התברר שנפלתי על ׳שלישי בשלייקס׳. הזקנים היו מאחורי בתור, ולפני עמדו זוג צעיר. הקופאית שאלה אותם אם הם תושבי השרון כדי שיוכלו לקבל הנחה לסרט, והם אמרו בתגובה, ״חחחח חס וחלילה! אנחנו מתל־אביב״. אבל אם כבר באתם, אז למה להתנשא?

כבר שנה שיש לי רומן עם סינמטק הרצליה, העיר בה אני מתגורר, ובחודשים האחרונים העלינו הילוך במערכת היחסים. מדובר בהתאהבות של אדם במקום. אתמול בערב הבנתי שלמעשה מדובר בחווית משתמש משובחת בעולם הפיזי, ואין סיבה לא לתמלל את זה לפוסט.

חוויה קנייה קלה במיוחד

נגיד אתם ספונטנים בטירוף, והחלטתם לצאת לסרט בקולנוע מאחד הרשתות הגדולות. זורק הימור - יקח לכם 10 דקות, גם אם אתם טכנולוגיים בטירוף. שפע מטורף של סרטים, פופאפים שמזנקים עליכם, חלון צ׳אט ארור שנפתח כאילו בא לי לדבר עם רובוט בשביל להזמין כרטיס. כל מה שרציתי זה לדעת מה מוקרן הערב, תקציר קליל, טריילר - ולהזמין. או.קיי, הזמנתם, נהדר. הגעתם לקופות, לחצתם על הטאץ׳ הלא לחיץ במסוף, והתבלבלתם בין מספר ההזמנה למספר האשראי. שיט, הכרטיסים לא יוצאים. אוי, הנה הם יוצאים עם מבצעים שאף אחד לא צריך, מה זה כל הכרטיסים האלה?

תראו כמה נקי וקל. עיצוב: Amor & Ariel

בסינמטק הרצליה זה לוקח 3 דקות על השעון, מבטיח לכם. יכול להיות שזה נובע מסיבה מאוד פשוטה - מישהו שם אשכרה חשב להנגיש את האתר לאוכלוסיה מבוגרת שפוקדת את המקום. הרי מה צריך באתר כזה? רק לדעת אילו תכנים מוצגים היום ובימים הקרובים, וזהו, תנו לי להזמין.

הסוף למאבק בנקודות הזעירות שמסמנות את הכיסאות. צילום מסך: סינמטק הרצליה

כאחד שהולך הרבה לסרטים לבד (תנסו, זה ממש כיף ולא מחייב), בסינמטק הרצליה מאפשרים לי להיות מיזנטרופ ולא להיצמד לזוג החמוד בקצה השורה, אלא כיסא ליד. תענוג. והיי, תראו כמה האייקונים של המושבים גדולים. תם עידן לזכוכית המגדלת בצמוד למסך המחשב.

איסוף הכרטיסים יכול להתבצע בשתי דרכים - דרך הקופאית בכניסה או דרך המסוף ליד האולמות. במסוף יש להקליד רק את מספר תעודת הזהות וסלאמת - מדפיסים את הכרטיסים. הרי מה זה משנה מי שילם, העיקר שאפשר להדפיס אותם בזריזות.

נקודה למחשבה: קצת חבל שלא מאפשרים להדפיס בבית את הכרטיס, יכל לחסוך את עניין המסוף.

תכנים עם ערך מוסף

מה יגרום לכם לבחור בין סינמה סיטי ליס פלאנט? כנראה הקירבה לבית או לתחבורה ציבורית נוחה, ומחיר הכרטיס. שום דבר יותר מזה, ככל הנראה. בסינמטק הרצליה מראש מצהירים בשקט - ׳אנחנו לא במשחק הזה בין הענקיות, אנחנו האאוטסיידרים׳ (כיאה לסינמטק), והולכים על הקלף המנצח באמת - ערך מוסף.

מעבר לאוצרות של הסרטים עצמם (שזה כבר עניין של טעם קולנועי), בסינמטק הרצליה מביאים בלא מעט מההקרנות תוכן נוסף ונלווה להקרנת הסרט. הרצאות, שיחות עם היוצרים/ות, דיונים סביב הסרט. זה חלק מובנה ב-DNA של המקום, וזו הסיבה העיקרית שאני חוזר אליו שוב ושוב. לצאת מסרט ולהרהר בו, מתי קרה לכם בקולנוע גדול ומיינסטרימי? תלוי בתוכן הסרט, אני מניח, אבל סביר שלא.

המפיק לירן עצמור, הבמאי והתסריטאי יוסף אל־דרור וגלית רויכמן

כשהמקום מחליט לעורר דיון סביב היצירה והחוויה שלה, זה כבר סיפור בליגה אחרת, והופ! הקרנה יכולה להימתח משעה וחצי לשלוש שעות. יצא לי לראות שם הרצאה של המוזיקאי והמרצה דויד פרץ מפרק לגורמים את ההופעה של ניק קייב לפני ההקרנה שלה, את הבמאי יוסף אל־דרור מדבר על ׳בלי דם׳ אחרי 20 שנה שלא פרסם כלום ועוד. חוויות חזקות וזכירות.

מחיר זול

הסינמטק מסובסד, ועל כן - מאפשר מחירי כרטיסים זולים במיוחד. אם בהקרנה מסחרית כרטיס יכול להגיע ל-48 ש״ח לפני קומבינות באשראי, בסינמטק המחיר הגבוה ביותר הוא 38 ש״ח, ועם מנוי יכול להגיע למחיר של מנה פלאפל. לרוב המחיר הוא 26 ש״ח לכרטיס, סביר לחלוטין.

רגע, רגע, רגע. מה עם המזנון? גם, שערוריה של ממש. קפה הפוך עולה 10 ש״ח, מיץ תפוזים טרי (!) 8 ש״ח, ופופקורן באזור ה-10-16 ש״ח. למה מגיע לי כל הטוב הזה.

אין פרסומות

מה יש להוסיף על הכותרת? אין. דמיינו שהלכתם לקולנוע והתקנתם Ad Block כדי לחסום פרסומות. הפרסומות היחידות שרצות הן טריילרים לסרטים (כיף!) ושיווק של הסינמטק (זורם).

תנאי צפייה אופטימלים

לא מעט אולמות בארץ בנויים על הפנים, ויש לזה כמובן נסיבות מסחריות או סתם חוסר מחשבה על הקהל. למשל, בקולנוע לב המקרן גבוה מדי ביחס לכיסאות ברוב האולמות, ולמעשה רוב האולמות שם בנויים בשיפוע הפוך (אני לא חבר של אולם 4, לצורך העניין. ד״ש לצוואר שלכם אחרי הקרנה אחת).

ברשתות בתי הקולנוע הגדולים ישנם אולמות צרים מדי, שבשורות האחרונות עלולות להיראות כמו מסדרון קלסטרופובי עם מסך מהבהב בקצה השני. אולמות טובים מכסים באופן נעים את שדה הראייה, התחזוקה של המקרן מורגשת (לא צריך להיות מומחה גדול לוידאו כדי להבחין) והצוואר שלכם לא דורש טיפול אחרי סרט של שעתיים.

ומילה על הצוות לסיום - ניר, מאיה, המוכר בקפיטריה שברח לי שמו - הופכים את המקום הזה מעוד קולנוע לקולנוע עם לב פועם. אכפת להם מהמקום, אכפת להם מהקהל, מרגישים את זה. מהאתר בבית, דרך הקופאית בכניסה, ועד הכניסה לאולם. הם מכתיבים את הוייב. ממליץ.