השבוע הוזמנתי להשקת הסדרה החדשה של יס דוקו על חייו של אריק איינשטיין - ״שיר אהבה סטנדרטי״. בעקרון אני נמנע מהשקות, אבל הסינופסיס של הסדרה נשמע מאוד מעניין, והספיק לראות מי היוצרים הראשיים שלה — יואב קוטנר, אבידע לבני ואסף שלם — כדי לרוץ לשם ולהתגבר על המבוכה שבמינגלינג. קוטנר הוא אנציקלופדיה מהלכת, בטח על אריק (הסדרה שלו עליו בגלצ פשוט נהדרת ומעמיקה מאוד). אבידע לבני נתפס אצלי כבמאי מבריק כבר מהסרט ׳חייב לזוז׳ על אהוד בנאי והפליטים (שיצא אי-שם ב-2008). יש לו יכולת מדהימה לספר סיפור מרתק, ואכן הוא מימש את ההבטחה ההיא בסדרת ״האלבומים״ המופתית (גם, עם קוטנר) בשתי העונות שלה, שסקרה אלבומים ישראלים והלידה שלהם. ב-2014 ניצנץ שוב ב-״שק של סנטימנטים״, הסרט המעולה על כוורת וההופעות האחרונות שלה. לא אמשיך בניים-דרופינג של שאר הצוות של הסדרה על אריק איינשטיין, אבל רק אומר שהיו לי ציפיות.

בהשקה, שהתקיימה ברביעי בערב, הוקרן הפרק השלישי מתוך שישה פרקים שעתידים לצאת החל מסוף נובמבר. הפרק עסק בעיקר בתקופה של אריק איינשטיין בשנות ה-70, שנים ספורות לאחר ״החלונות הגבוהים״ וקצת אחרי ששיתוף הפעולה עם שלום חנוך נגמר (באלבום ״פלסטלינה שיצא ב-1970). איינשטיין חווה אכזבה גדולה וחבר למיקי גבריאלוב, שהיה באותה תקופה בצ׳רצילים. כל הפרק השלישי, וכנראה שגם הסדרה כולה, בנויה מ-voiceover של איינשטיין עצמו. כלומר, לא מספרים עליו בגוף שלישי (מלבד המרואיינים), אלא הוא מספר בעצמו על תחושותיו. הבחירה הזו, שהיא בחירה אומנותית מסקרנת (ומשחררת את אווירת ההספד למשהו קליל ונעים יותר), כולה תמהיל של צחוק ובכי. כשאדם מספר על עצמו, בטח זמר צנוע כמו אריק איינשטיין, שהוא ה-מנטש הישראלי, מאפשר להזדהות איתו בצורה הכי עמוקה שיש. הפרק היה מצוין, עמוק ולא מייצר אידיאליזציה של איינשטיין. ראוי לציון לשבח הוא אביב אלדמע, שמעבר לזה שהוא עורך פסקול מדהים, הצליח להעשיר את סאונד המוזיקה של אריק איינשטיין. יש פער חיובי לטובת הסדרה מאשר הסאונד המקורי, שווה לשים לזה כשתצפו. חלום שיהיה בינג׳ של הסדרה בסינמטק, עם הרמקולים המעולים שלהם.

שלושה דברים למדתי מהפרק שצפיתי בו:

ליצור לבד זה נחמד, ליצור ביחד זה וואו

שם טוב-לוי מדבר על הקנאה של איינשטיין בכך שהוא לא יכל להעביר את הלחנים של עצמו לכלי נגינה (מלבד קצת גיטרה), כי הוא פשוט לא ידע לנגן. מצד שני, איינשטיין הבין שיש לו טקסטים מעולים ביד, ורק צריך למצוא את האנשים הנכונים לשתף איתם פעולה. כך הוא חבר לשלום חנוך, מיקי גבריאלוב, שם טוב-לוי, יצחק קלפטר, גיא בוקאטי, פיטר רוט ועוד. זו נקודה מאוד מעניינת, שבה יוצר מבין את המגבלות שלו ואף על פי כן - בוחר לשבור אותן. שם טוב-לוי מציין שאריק עזר לו מאוד לצאת מאזור הנוחות, מהסיבה הפשוטה שלא היה לו ניסיון בנגינה באולפן או בעיבודים מורכבים, ואריק פשוט סמך עליו. כלומר, אריק לא רק שאב השראה מהיוצרים שאיתם הוא שיתף פעולה, אלא גם פיתח אותם אומנותית בצורה ניכרת. זו גדולה של אמן, ואקח ממנו השראה בפרויקטים הבאים שלי.

להיות צנוע ולהתמיד

למרות שנהגו להכתיר את אריק איינשטיין כאגדה ארץ-ישראלית עוד בחייו, בזמן אמת, ובזמנים שבהם מדינת ישראל הייתה מיליטנטית להחריד, הוא התנער מההייפ הזה לחלוטין. הוא מספר על זה בגוף ראשון בפרק שהוקרן, שהוא לא מבין על מה המהומה סביבו. איינשטיין סירב בכל תוקף להיות מורם מעם, וזה ניכר גם בטקסטים שלו. רוטבליט מציין בפרק השלישי שלקח לו זמן להבין את הטקסטים שלו, ולאט לאט נפל האסימון שהם פשוטים, בלי יותר מדי מטאפורות, ונוגעים בשורש העניין שבו הוא עסק. זה כנראה סוד הקסם שגרם למילים שלו לסחוף כל-כך הרבה אנשים בישראל ובעולם. באופן מוזר, את הצניעות שלו אפשר לראות גם בקליפים. בסדרה נותנים דגש למוזיקה, ומספיק לראות את האינטרקציה של איינשטיין עם בנו בקליפ ׳צא מזה׳, כדי להבין מי האדם מאחורי המיקרופון:

לשמור על הרעב וליזום

הפרסום של אריק איינשטיין לא גרם לו לשבת על זרי הדפנה ולהמתין לפרויקטים חדשים שיצוצו. את מרביתם, לפחות לפי הפרק שראינו בבכורה, הוא יזם בעצמו. פנה, גישש, בדק, הציע. תמיד היה בעל חזון אומנותי עמוק, גם בתקופות של שפל ודכדוך, בין אם בחיים האישיים ובין אם בפן הרחב יותר, של מדינה שמנסה להבין מה הזהות שלה אחרי האופוריה של מלחמת ששת הימים והבעיטה הכואבת של מלחמת יום הכיפורים. מספיק להסתכל על הדיסקוגרפיה שלו כדי להבין שכמעט כל שנה הוא שחרר אלבום (בתקופות בהן היה צעיר ופעיל). זה מדהים ונובע המון מדרייב פנימי שדוחף דברים קדימה.

הסדרה ״אריק איינשטיין: שיר אהבה סטנדרטי״ תעלה ב-yes דוקו ב-22.11 בשעה 21:00. ממליץ בחום וסקרן לגלות את הפרקים הבאים.
קרדיט צילום: יעקב אגור