כשעבדתי לפני שנה בסטודיו Praktik למדתי את פינות הקסם של פלורנטין. החומוסיות הכי טובות, את דוכן הסנדוויצ׳ים של מאמי בשדרות וושינגטון, וגולת הכותרת - מסעדת שמעייה ברחוב ויטל, ליד האולפנים הכי חשובים. מסעדת פועלים עם תפריט יומי כמעט קבוע, בניצוחו של השף והטבח - שמעייה ושני מלצרים מתחלפים. המקום קטן מאוד ועמוס עד שנגמרים הסירים, עם תפריטים שכתובים בכתב יד. הכי אווירת ׳תאכל ותלך׳ - לא מקום לשיחות נפש על החיים או פגישות עסקיות. פעם בחודש היינו פוקדים את שמעייה ומנסים להתגלגל חזרה למשרד בלי אוויר מרוב שמן, בשר ופחמימות. מנות יפות ומכובדות במחיר אחיד - 42 שקלים. מה שיפה שם הוא ה״דיקטטורה״. למקום יש חוקים, והוא לא מנסה להתחנף לסועדים. שני דברים עיקריים שלמדתי שם:

כשמנגנים לך על חוסר הוודאות

אי אפשר להזמין מקום לשמעייה. אין טלפון ואין מערכת ממוחשבת. מדבר טכנולוגי. זה רק אתה וצפי הלקוחות שבדמיונך. חוסר הוודאות הזו גורמת למסעדה להיות מלאה כל הזמן, כי מי יודע אם יהיה מקום או שהאוכל כבר נגמר?
הדבר הקטן הזה הזכיר לי שהפחד מלפספס נמצא ממש בכל מקום, והוא רלוונטי גם למוצרים דיגיטלים. דמיינו השקה של מוצר שבו מגרילים הזמנות, או תהליך שבו אתה לא יודע כמה תוכן עוד אתה יכול לצרוך. המסתורין הזה מנגן בדיוק על התווים הנכונים כדי למשוך אותך שוב ושוב למקום הזה. וגם, יש משהו קצת סקסי בלהיות קשה להשגה.

מה אתם לא אוהבים?

התפריטים כתובים בכתב יד ומשוכפלים במכונת זירוקס. הרי, מה הבעיה להקליד אותם? אבל לא, משהו ברישול הזה על חתיכות הבריסטול אומר - זה מה יש היום ואין לנו שינויים במנות. התפריט בנוי מעיקריות (בשרי וצמחוני) ותוספות (אורז, קוסקוס וקטניות). השיטה בשמעייה היא הפוכה לכל יתר המסעדות שאתם מכירים - המלצר שואל מה אתה לא אוכל. כן, כן. תחשבו איזה קל זה למנות מה אתם לא אוהבים, מאשר מה אתם אוהבים. הדבר הקטן והגאוני הזה חוסך למלצר הבודד שמתזז בחלל את ההסתבכות האופיינת בבחירת מנות. בוחרים 2 עיקריות ואיזה מהתוספות אתם לא אוהבים, קל, פשוט ובול במקום.

לסיכום, אני מאמין שכשאתה מעצב מוצר - אל תפחד להטיל על המשתמשים שלך את גבולות הקנבס. יש כוח אדיר להקים דיקטטורה קטנה בתוך מוצרים. היעדר החופש יכול לייצר דברים מעניינים ולחסוך למשתמשים הפוטנציאלים הרבה בלבול שקורה כשיש הרבה יותר מדי פיצ׳רים.