לפני שנה, בתקופת החגים, היה לי רעיון - להמציא את פורמט הפודקאסט מחדש, כן, מגלומני כמו שזה נשמע. מגזין Uncoated כבר הושק והיה בן חודש־חודשיים, והשאיפה הייתה לשחרר כל כמה חודשים משהו חדש. הרעיון היה די פשוט בבסיסו - פודקאסט שעתיד היה להתעסק בעיצוב ואמנות, לא הגיוני שתשמעו 50 דקות פרק ותפתחו לינק-לינק אחרי שתסיימו להאזין. במסגרת הדיונים עם עצמי ושרטוטים בסקצ׳בוק, עוד לפני שהצגתי את זה לשותפי למגזין — חיים — השתכנעתי שהקונספט צריך להיות תמונות מבוססות זמן. לוחצים פליי על הנגן, והתמונות עולות פיקס בזמן לפי הראיון בפודקאסט.

הקונספט של הפודקאסט הויזואלי הוא לראיין מעצבת או אמן על הדרך שלהם בשנים האחרונות סביב נושא מסוים, לפרסם תמונות מתהליכי עבודה, וגם הצצות נדירות למאחורי הקלעים. כדי שזה יקרה, זה דורש פינג פונג הפקתי להשיג את התמונות הרלוונטיות בכל דקה בזמן, לסנן חלק מהתמונות, ולתת להן טווחי זמן כמו בעריכת וידאו. מה ההבדל בין זה לבין פשוט לשחרר קובץ וידאו ליוטיוב? טוב ששאלת. ההבדל הוא שפה התמונות מוטמעות בממשק, ולא דורשות צפייה אקטיבית כמו ביוטיוב (לפני שנחת יוטיוב פרימיום בארצנו). אם בא לך - אתה מציץ במסך ומקבל השראה מהתמונה ומהראיון ברקע.

האשליה

את הרעיון ה״גאוני״ הצגתי במלואו לשני אנשים בלבד - חיים ודאן. חיים חיבב את הרעיון אבל לא עף עליו, ותהה איך הדבר הזה יכול להתגלגל הלאה, כמוצר שלא קשור למגזין, וגם - האם יש לנו משאבים נפשיים לזה. דאן הוא חבר מאוד קרוב ויועץ בזמנו הלא־פנוי, שאמר לי באופן חד־משמעי ובמילים יפות יותר - ״וואט דה פאק, פודקאסט נועד כדי להאזין תוך כדי דברים אחרים, שלא דורש לשבת ולצפות במסך״. לשניהם לא כל־כך הקשבתי על אף האינפוטים המעניינים, וחשבתי שעליתי פה על משהו מבריק ממש, אז המשכתי.

עיצבתי בסקץ׳ את הממשק. מסך אחד לעריכה מאחורי הקלעים - העלאה, הגדרת טווחי זמן וקרדיט צילום, מסך שני נועד לקהל - מה קורה כשאני פותח את זה בדסקטופ ומובייל, איך הכל יושב. בהתחלה לקחנו מתכנת צעיר שעשה עבודה בסדר גמור, אבל זמני ההעלאה והטעינה היו ארוכים מדי, והממשק היה קצת נוקשה. ואז הגיע יוראי נתן, שעזר לנו מאוד להפוך את זה מסוס פוני לסוס מירוץ, עם טוויקים UXים שלא חשבתי עליהם (למשל, קיצורי מקלדת כמו בעריכת וידאו שהפכו את העבודה למהירה יותר).

הפודקאסט הויזואלי. עיצוב: טל סולומון ורדי
ממשק הניהול של הפודקאסט הויזואלי. עיצוב: טל סולומון ורדי

בזמן שהפודקאסט נרקם לו שורה אחרי שורת קוד, ראיינתי את שרדר, אמן רחוב מחאתי שפעל בשנים האחרונות והטריל בעיקר את רחובות תל־אביב בעבודות מעניינות. שרדר היה רגע לפני שעשה רילוקיישן, וזה היה ראיון הסיכום החגיגי של כל הפעילות שלו בשנים האחרונות. מההתחלה ועד ימים לפני עזיבת הארץ.

הפודקאסט הויזואלי. עיצוב: טל סולומון ורדי
הפודקאסט הויזואלי. עיצוב: טל סולומון ורדי

דצמבר 2018, הכל מתוכנת ומוכנים לשיגור. הזנתי את כל התמונות שקיבלתי משרדר לפי השיחה המרגשת שהייתה, וזה היה חתיכת כאב ראש. אני לא יודע מי מכם ערך סרט באורך מלא בחייו, אבל התחושה הייתה מאוד מאוד דומה. פרק של כמעט 50 דקות, דקה אחר דקה, וכל תמונה מוזנת בנפרד. שחררנו את הפרק, פימפמנו את השיווק שלו והיו מספר האזנות יפות לפרק ראשון - כמה מאות. אבל אני, אני יצאתי מותש.

את הפרק השני עם זאב (שושקה) אנגלמאיר הקלטתי בזמן ששרדר עובד על לאסוף את התמונות לפרק שלו. היה פרק מצוין וחשוף, וחשבתי שייקח לי חודש גג לתקתק את הפרק הבא. אבל לא, ה-Hussle היה כה גדול שלקח לי חצי שנה להגיע לפרק של אנגלמאיר. רק מהמחשבה לגעת במערכת שיצרתי - ברחתי.

שכחתי לשאול את השאלות החשובות

והיא - האם יהיה לי כיף להשתמש במערכת, האם היא תקל עליי את החיכוכים הצפויים בהזנת תמונות של 50 דקות סאונד?
לא התייעצתי עם אנשים שעובדים על פודקאסטים כבר שנים, ויש כאלו לא מעט בישראל עם ניסיון רב. מהר מאוד הייתי מקבל מהם אינפוטים שזה יהיה מורכב ומעצבן, ושהיי, אפשר לוותר כבר עכשיו לפני שרצים לפרודקשן.

הבנתי מהכישלון שגם בפרויקטי צד קטנים עם — לכאורה — פוטנציאל מסחרי מסוים, צריך לשאול שאלות קשות. כמות השעות ששרפתי על הפרק הראשון וההקמה של הפודקאסט מגיעה לכמות לא מבוטלת, שיכולתי לחסוך אותה בקלות אם הייתי רץ עם העיצוב בלבד, הרבה לפני התכנות, ומתייעץ עם האנשים הנכונים. בנוסף, לא שאלתי משתמשים אם בא להם בכלל לצפות בפרק של 50 דקות, או שמדי פעם הם רק יזפזפו בקטעים מסוימים בלבד. זה לא סרט של נטפליקס, אלא ״מצגת תמונות״ שקופצות אחת אחרי השניה בדפדפן, בלי אינטראקציה משוכללת מדי.

זה קצת אירוני ומשעשע, כי בעבודה שלי עם סטארטאפים אני הילד המעצבן מהפרסומת של ׳כללית׳, ״למה? איך? מה? תנו לי קונטקסט, בואו נבין מה ה-user journey ורק אז ניגש לתכנן ולעצב״. אבל כשאני הלקוח של עצמי, ובגלל שאני לא משלם לעצמי - החלקתי על הפנים.

יש סוף טוב

המסקנה הגדולה הייתה שכל הקונספט הזה של תמונות מבוססות זמן - מיותר. אפשר לחלוטין לוותר עליו ולגשת לדבר המעניין באמת - התמונות עצמן. הפעם, במקום אתר חיצוני לפודקאסט הויזואלי, החלטנו להחזיר אותו לתוך המגזין, ופשוט לשפוך את התמונות בעמוד אחד, אחת אחרי השניה. אפשר סתם להציץ ולקבל השראה, אפשר להאזין, ואפשר גם וגם. נכון, לינקים בסוף פרק זה עדיין מעצבן. אבל תמונות יפות ומעניינות? תמיד נעים ומרתק, בטח אם מדובר בחומרים נדירים מאחורי הקלעים.

הנה, תראו את הפרק עם זאב אנגלמאיר.